בטוח שמעת את המשפט שאומר:

 

״ההכנסה שלך היא הממוצע של 5 החברים הקרובים שלך״

מהניסיון האישי שלי אחרי 17 שנות ביזנס, תשע מהן, האחרונות כמובן, עם חץ ירוק עולה חזק:

- דרך ראשונה לכישלון: לא יכול לצמוח במקום בו אין שמש

 

זאת הייתה האסטרטגיה הראשונה שלי. האנשים שהיו סביבי בתל אביב כאשר הגעתי לעיר, היו החברים מהבית ספר שגם עברו.

היו גם 2-3 סטודנטים בתואר שהתחברו לחבורה.

 

היינו נותנים בראש במועדונים ופאבים כל חמישי, שותים, חוגגים, ים. היה כיף והחברה אחלה אנשים… רק שאף אחד לא היה יזם ולאף אחד לא היתה אמביציה ואמונה להצליח פי עשר מכולם.

 

חיים כשכיר שמרוויח ״בסדר״ לגמרי סיפקו אותם. אני הייתי מתרגם מאמרים לסטודנטים אז, ולא עברתי את ה-7,200 לחודש לא משנה כמה עבדתי.

 

אז אופל ודיכאון לא היו, אבל גם לא שמש עסקית.

דרך שניה לכישלון: להיות Hermit, מתבודד עסקי

 

בשלב מסוים, התחלתי להרגיש לחץ פנימי להעלות רמה בעשייה, הישגיות וסטטוס כלכלי. אז בשנה האחרונה של התואר ביליתי שעות ארוכות בדירת העכברושים בבן יהודה 192

ופתחתי עסק משודרג של סיוע בעבודות סמינריוניות.

התחלתי לצאת פחות כי ״מי צריך לצאת כשיש לך חברה כבר ארבע שנים״, להופיע בפחות ערבי שתיה ולהתאמן יותר.

תוך 11 חודשים החזון הפך למציאות עסקית כשבניתי עם שותף את העסק הגדול בארץ בתחומו. היו לי 40 פרילנסרים תחתי, גיליתי שיש לי מגע זהב בפרסום ושהאינסטינקטים העסקיים

הם חץ במצפן שאני חייב לעקוב אחריו.

 

אז אמנם עליתי לסביבות ה-23,000 בחודש אבל הביזנס מודל עצמו היה אנטי סקלבילי, התחום היה אפור וכל כך שנאתי את העסק הזה

עד שקפצנו לפתוח חברה עם אחד מהתעשיינים הגדולים בישראל. זה הוביל לעוד מפח נפש כשבעטו אותי משם אחרי שלושה חודשים,

בגלל שחתמתי על חוזה שהכין עורך הדין של המשקיע… חשבתי שהוא ״לטובתנו״


מניה מתפוצצת: הדרך לפנטהאוז

 

בשנים ההן בתל אביב למדתי יופי לשחות ולהתאהב בביוב. אבא שלי טבע וחטף נזק מוחי, עברתי ארבעה עסקים שלמדתי מהם בדרך הקשה המון,

העיפו אותי מסטארטאפ של עצמי ושדרגתי את המצב הכלכלי שלי פי שלוש.

 

עכשיו הבשלתי להתפוצץ!

 

והדבר הראשון שעשיתי, אקטיבית, הוא להקיף את עצמי באנשים מצליחים הרבה יותר ממני או שרוצים להצליח לפחות כמוני.

 

זה היה קשה בהתחלה כי אני אדם מופנם, אבל מספיק צלקות קרב עסקיות בנו לי את שריר ״עשיית הדברים הקשים״ וקלטתי שזאת הדרך קדימה

כי עשיתי טעויות ביזנס של בית סוהר כשניסיתי לגדול לבד ומבודד.

 

אז הלכתי לסדנאות התפתחות אישית והתחברתי עם ה-10% המוצלחים שם, קניתי קורסים בקופי ומרקטינג כדי לפתח את נקודות החוזקה שלי,

יצרתי מאסטרמיינד של משווקי הדיגיטל הטובים בארץ וקניתי בהון יעוץ ממולטי מיליונרים אמריקאים מעולם המרקטינג כמו ג׳ו שוגרמן ז״ל, דין ג׳קסון, קווין רוג׳רס וג׳ון בנסון.

 

בסביבה העסקית החדשה הזאת, תוך שנתיים המניה שלי התפוצצה ל-160,000 ממוצע בחודש לכיס, רווח, טהור. זה היה בגיל 32.

מאז, היו תקופות שבהן הייתי אקטיבי יותר ופחות בשדרוג המעגל העסקי שלי. תמיד שילמתי על יעוץ לטובים בעולם כי זה קל יותר מללכת לייצר קשרים,

אבל היועץ שלך כמה אקס פקטור שיהיה, לא שם 24/7.

 

יש יועץ על ויש חבורה עסקית.

 

זה לא אותו דבר בדיוק כמו שאישה תתאכזב קשות אם תצפה שתצליח להיות המאהב, החבר הכי טוב והאבא של הילדים שלה בו בזמן.

העדכון האחרון פה הוא שפתיחת הסטארט-אפ לפני שנה רשמית ושנתיים בפועל, אילצה אותי לצאת שוב לעולם ולייצר קשרים ומערכות יחסים עם אנשים ברמת חדות עסקית וכלכלית עוד יותר גבוהה.

 

עם רובם לא קורה כלום מיד.

 

אבל חלק הפכו ליועצים או ״קונקטורים״ (תותחים ששמחים לחבר אותך לתותחים אחרים), אחרים הפכו למשקיעים או צוות ואחד יקר לליבי ותותח במיוחד הפך גם לשותף.

 

יש לי עוד כמה תובנות על העניין הצ׳יזי הזה של ״סביבה״ אבל מספיק לסיבוב אחד, לא?

 

שנה טובה,

תבלה,

וולר,