איזה אידיוט!
לא יודע מה איתך, אבל אם אני מסתכל שלושה חודשים אחורה
ולא אומר על עצמי:
״יא אלוהים, איזה אדיוט הייתי!״
אז אני יודע שבזבזתי שנה.
אז הנה פריפלואו התובנות שנחרטו בדם, שקלים ודולרים ברבעון האחרון:
1. להכניס לראש מטרה כלכלית בביזנס ולדמיין אותה כל פאקינג יום, עובד כמו קסם.
עשיתי את זה הפעם עם בלות׳רון. דמיינתי $100k בחודש בכל סשן בסאונה ולפני
שלושה שבועות ״עקפנו״ לסביבות ה-$105k ב-MRR. כמובן שלא היו פה ״קסמים״,
אלא המון עבודה קשה וחכמה על דילפלואו, רכש, הטמעה, גיוסים מכל העולם אבל...
it is what it is.
אגב, הסיבה ל-$100k בחודש היא מן תפיסה מקובלת אצל VC's (קרנות הון סיכון)
שסטארטאפ ששובר את המיליון דולר בשנת הבייבי הראשונה שלו, הוכיח שהוא
ווק-דה-טוק.
אנחנו עשינו את זה תוך חצי שנה,
אבל תקרא...
תקרא את הסעיף הבא 🙂
2. אתגרים אישיים, קבוצתיים וארגוניים הם ה-דרך להשיג תוצאה ״בלתי אפשרית״
בזמן שאנחנו מדברים פה, עובדים מכל העולם נמצאים בפנטהאוז בלות׳רון בפוקט
ועובדים ביחד על אתגר ה-$200k, שזה אומר להכפיל את ההכנסות והרווחים תוך...
10 ימים!
ר-גע...
אם לקח לנו כמה חודשים לשבור את ה-$100k, איך אפשר לעזאזל להכפיל
את המספר הזה תוך פאקינג 10 ימים?
אה...
וולקאם לכוח של אתגרים.
לא, לא אתגרים שיווקיים חינמיים.
השיט הזה נשרף ברוב השווקים בגלל שימוש-יתר.
אני מדבר על אתגר אמיתי שאתה אשכרה מחויב אליו.
בחיים לא הייתי עושה 1,000 ברפיז בלי אתגר אישי וספרטקוס.
בחיים לא הייתי עושה 1,000 מתח בלי אתגר אישי של שנה.
בחיים חבר׳ה מחוץ למועדון ה-100k לא היו מגיעים לתוצאות כאלה בלי האתגר הקבוצתי הפסיכי.
בחיים יזמי כס הברזל לא היו מסוגלים לבלות בדובאי ולא לעבוד בעסק יותר משעה בודדת ביום.
ובחיים אף סטארטאפ שפוי לא תוקף אתגר $200k בעשרה ימים.
המוח האנושי מוציא מעצמו פריצות מטורפות תחת הלחץ של שעון מתקתק,
דדליין ומטרה שגורמת ללב לדהור. זה הילוך אחר לגמרי שלא נגיש ליזמים
עייפים, ספקניים ואיטיים.
3. ברנד אישי לא יכול ׳לאכלס׳ ברנדים אישיים אחרים
בקמפיין ה-100k האחרון עשינו ניסוי - מה אם אשתמש בברנד האישי שלי כעידן וולר
כדי להוות בית לברנדים אישיים אחרים של חבר׳ה בצוות כמו מנו, עדי, משה, אורלי
ואחרים.
זה לא עבד.
התוצאה הייתה פגיעה של 5% באחוזי הפתיחה במיילים (עדיין נשארו מאוד מאוד גבוהים,
איכשהו) וירידה של 35% באינסטגרם. ולא רק זה. החשק שלי לכתוב מיילים - אבד.
הרצון שלי לתעד את חיי היום יום העסקיים שלי - התאדה ולא תעדתי כלום.
רק הפודקסט נותר מקום שבו הרגשתי שאני יכול להביא את עצמי על אמת ובאופן מפתיע,
או שלא, ההאזנות וההורדות שלו המשיכו לעלות יפה.
אז לאור תוצאות הניסוי המעניין, הבנתי שהדרך להגדיל את קוברה 10x היא פיתוח של
ברנדים חזקים, עצמאיים לחלוטין מרשימת התפוצה, הפודקסט והאינסטגרם שלי.
ברגע שכל ברנד כזה - ה-100k, כס ברזל, מועדון המתעשרים, אקסטרים-מייל - יודע
לשווק בעצמו לאורך כל ימות השנה, לייצר קו מוצרים לעצמו, תוכן לעצמו...
אז תהיה צמיחה של 10x - פי 10 אמיתי - בתוצאות בגלל שאז דבר יזין דבר,
והשלם יהיה גדול משמעותית מסכום חלקיו.
זה מצריך ממני עכשיו לפצח איך בונים ברנד עצמאי, סקסי וחזק בפני עצמו,
ותן לי להתעסק בשיט הזה כל היום ואני אדם מאושר.
(ופתאום הבנתי שזה מה שעשיתי בחודשים האחרונים עם בלות׳רון,
ככה שנותר לי רק להתחקות אחרי המהלכים של עצמי ולססטם את זה)
4. הבחירה לרוץ קדימה, להפוך ליו״ר קוברה ולמנות מנכ״לים ליחידות הרווח - נקסט לבל וחלום
בגלל שככה אני נמצא ב-zone שלי.
לא צריך להתעסק במנהיגות יום יומית מול הצוות - שיחות צוות, שיחות אישיות וכל זה.
יכול לעבוד רק על מהלכים ענקיים שמפחידים ומרגשים אותי.
יכול להמשיך לעשות מה שהייתי עושה בלי קשר לכסף - לכתוב, לפצח ולססטם מהלכי ביזנס, לספר מה עובר עלי ומה גיליתי.
יכול להגות רעיונות לפיתוח עסקי אגרסיבי וסקסי להחריד, ולהעביר אותם הלאה לביצוע של הצוות.
יכול לזהות מחלות ביזנס קשות וחדשות בשוק, ולייצר להן פתרון שייצר תוצאות-על ליזמים שלנו.
אני חושב שמה שנתן לי את הביצים לבצע את המהלך הוא תרגיל ״fear setting״ (הצבת פחדים)
שעשיתי בתאילנד לפני חודשיים וחצי בערך. פתאום כשראיתי ממה אני מפחד, מה הסכנות של מהלך
כזה ובעיקר מה יקרה אם לא אעשה כלום...
ההתלבטות הפכה להחלטה.
ואיתה נולד גם אתגר, ואתה יודע שאני פאקינג חולה על אתגרים ומשגשג בהם-
אף אחד שאני מכיר בשוק לא עשה מהלך כזה בהצלחה ואני יודע משיחות עם הרבה
יזמי כס ברזל שהרבה חושבים על זה...
כמה חלום זה יהיה למנות מנכ״ל לעסק, להתעסק רק במה שהם טובים בו ועושה להם טוב ולהמשיך
לדהור קדימה לנקסט-לבל שלהם. אז כמו שאתה ואת יודעים, אני בביזנס של להגשים חלומות בביזנס,
ופתאום פתאום הבנתי שאחרי ה-10m, השלב הבא הוא לא איזה 100m, אלא פשוט...
למנות מנכ״ל לעסק משגשג כדי שכיזם, תמיד תמשיך לדהור קדימה.
5. סיסטם משפיען-שגריר
המהלך השיווקי הכי מוצלח בבלות׳רון, שבאמת ייצר לנו edge אדיר על המתחרים החסרי-מושג-בשיווק
שלנו, היה שת״פ תוכן וחסות שיצרנו עם משפיען מאוד מוערך בתעשייה. מ-100 משפיענים שפנינו אליהם
בהתחלה, 92 לא ענו בכלל כי לא הייתה לנו נוכחות בכלל, חמישה אמרו ״לא״ ועם שלושה עשינו משהו.
מהשלושה, עם אחד מהם נוצר קשר אישי ממש טוב.
הוא התלהב מאוד מהוובינרים שהעברנו ביחד בגלל שבניגוד לאורחים אחרים שלו,
באנו פאקינג מוכנים.
עם רעיון גדול.
עם מצגת מרתקת.
עם מסרים מזוקקים.
(אלון יצא גאון פעם אחת, הסביר על איך אנחנו קונים אפליקציות דרך הרעיון הגדול
של ניתוח פורנזי של זירת פשע)
המקצועיות, ההכנה מראש וההבנה השיווקית העמוקה גרמו לו להגיד-
״חבר׳ה, אני לא רוצה את הכסף שלהם. אני כן רוצה שנצמח ביחד. אני רוצה להביא לכם מקסימום
ערך אסטרטגי ואני רוצה לשלב אתכם בכל מה שאני עושה.״
הבנתי פה משהו.
הבנתי שהפכנו משפיען לשגריר.
פתאום, נפתחו לנו דלתות לפודקסטים מוערכים בתעשייה, משפיענים בפלטפורמות אחרות,
חברות מובייל ענקיות ששוות מיליארדים, לכתבה שעולה בקרוב ב-Forbes ולהמון מפתחי
אפליקציות שהבינו שאפשר לבטוח בנו בגלל שאנחנו אמיתיים, ומשלמים.
פרקטית, בכמה חודשים מהירים, התבצעה עבודת בניית תדמית וביצור שלוקחת לכל חברה
אחרת משהו כמו שלוש-ארבע שנים ותפסנו עמדת top-of-category בשוק.
כמובן שסיסטמטי את המהלך הזה בגלל שאני גרמני וכדי שנוכל לחזור עליו שוב ושוב,
והוא ילמד ב-100k ובכס הברזל.
6. אם הלוקיישן לא מרגיש לך נכון, הוא לא נכון.
המיינדסט של להשיג תוצאת שיא והמיינדסט של להשיג אותה קבוע,
הוא משחק שונה לגמרי שלמדנו עליו אתמול בוורקשופ האדיר במועדון היין.
אחחחחח...
כמה כיף היה לי אתמול במועדון היין וכמה אני שונא את בית ציוני אמריקה,
פשוט לא מייצג את מה שאנחנו עושים.
אידן ברגר הגאונה, יזמית 100k שעשתה 100k בנישת הסוכרת ומנטורית ב-100k
במחזור החדש אמרה אחרי אחד האירועים בבית ציוני אמריקה:
״אני לא מבינה למה אתם בכלל עושים פה את האירועים. זה הכי לא משדר את מה
שאנחנו מעבירים. הייתי מצפה שאירוע שלנו יהיה באיזה פאב מגניב או באיזה לוקיישן
ביזנס-פלז׳ר משגע. הרי זאת המהות שלנו... לא לעשות פה כמו כל האלה שמכריחים
אנשים לרקוד על שולחנות!״.
כמה אני אוהב אנשים חכמים ממני לידי,
כמה!
פתאום זה התחבר לי.
את ה״אירועים״ הראשונים תמיד עשיתי בים בתל אביב:
בהתחלה בארומה בחוף גורדון
אחר כך בלה-לה-לנד האגדי
שנים אהבתי לעבוד בהילטון
אחר כך לקחנו מנוי שנתי על מלון קרטון
את הביזנס פלז׳ר צוות הראשון עשינו בפוקט, בריזורט מפואר על הים,
את השני ביוון, בוילת פאר ענקית ומשגעת עם בריכה, אבל על הים,
ואני פאקינג עובד ממלון, יש לי משרדים בו, מטר מהים.
(הנוף לים בצד השני חח)
מזהה פה דפוס?
זה ביזנס בשבילי.
לא לשהות דקה באפור המגעיל והמדכא של הבפנים של איזה עיר דחוסה,
אני לא מוכן לעלות על מונית למשרדי הייטק שיש לנו איפשהו בדאון-טאון
תל אביב.
זה הורג אותי.
פקקים.
עצבים.
אנשים לחוצים.
איכס!
אצלי זה לעבוד מהים.
עצי דקל, נוף מהמם, חול צהוב, מתקני אימונים.
לנהל חברות וצוותים מכל רחבי העולם מהלפטופ.
לעשות מיליונים, להתקדם בקצב האור ולא לעוף על עצמי כי מי אני בכלל, הים מאפס אותך.
להיפגש עם אנשים טובים בחיוך, במקום שמוציא מהם את המיטב.
לתת לבריזה, לשמש, לשקיעה לחדור לי לעור, לנשמה, לנפש.
לדרוש מעצמי ליהנות מהמסע היום יומי בביזנס בדרך הזאת.
לחיות את מה שאני פאקינג מטיף פה.
ובבית ציוני אמריקה שום דבר מזה לא התחבר. כלום. כל בוקר של אירוע כזה,
הרגשתי מתח. ההרגשה הזאת שאתה צריך לעשות משהו שאתה לא רוצה לעשות,
אבל צריך לעשות אז סתום ת׳פה ולך תעשה.
הרגשתי לא במקום שם. הרגשתי שאנחנו משחקים משחק של מישהו אחר,
במגרש של מישהו אחר.
אבל כשאידן אמרה מה שאמרה ב-AAR אחרי האירוע,
הכל הקליק והתחבר.
***
נראה לי יש עוד 1,000 דברים שלמדתי ברבעון האחרון,
אבל כאן למעלה יש לך את הטופ 6 שקפצו לי לראש בזמן הכתיבה,
מספיק חומר לעכל!
צא לתקוף ולעולם, אבל לעולם, אל תהיה כלבה קטנה,
וולר
