השטר הזה הרגיש לנו כילדים כמו מיליון,
כשחשבנו שמיליון זה מלאאא.

שעות מול מסך.
אבל לא שיחקנו במשחק.
טעמנו את העולם שבחוץ.

עולם מתקדם.
הבנו שיש שלבים במשחק הזה.
אני לא מדבר איתך על הנינטנדו,
מדבר איתך על החיים.

אז מה קרה לנו פה?

הראש שלנו למד לחשוב בגדול,
גם כשכולם דיברו עברית מסביב.

מותר לרצות יותר.
לשאוף יותר,
כוסאומו!

אין דבר כזה ׳מספיק׳.

וכשהרמת את הראש וחזרת למציאות,
אמרו לך תירגע, תהיה ריאלי.
למה מי אתה בכלל? 

פישר

וכשגדלת, אפילו אם קצת שכחת
מה זה לחלום…

הכמיהה הזאת?
לא נעלמה.
פשוט חיכתה בשקט.

חיכתה לרגע הנכון.

רק ש. . .

הרגע הנכון לא קרה.

ואיכשהו, שוב . . .

אתה עדיין פאקינג לכוד,

בכלא הישראלי. 

עד עצם היום הזה.

ועכשיו . . .

זאת אולי באמת

ההזדמנות האחרונה שלך.